לזכרו של אהרון מרקוביצ'י

שמי רויטל.
אני אמא, ואני אשתו של ארתור.

אהרון שלי עבד כשוטר בשכר בפסטיבל הנובה.
בערב שמחת תורה ובבוקר השביעי באוקטובר, כשהחלה מתקפת הפתע של חמאס,
הוא וחבריו הבינו כמעט מיד שמדובר במשהו גדול ומסוכן בהרבה ממתקפת טילים.

לפני שיצא, הוא וידא שאנחנו מוגנים בממ״ד.
ואז אמר את המשפט שמלווה אותי מאז.
"אני יוצא להחזיר את הילדים".

בכביש 232 אהרון וחבריו הקימו מחסום מאולתר מול המחבלים.
הם עצרו בגופם את המחבלים,
ובזכותם מאות צעירים הצליחו לברוח, להינצל ולשפר מיקום.

הקרב נמשך כשעתיים.
אהרון נפצע מירי בברך, אבל המשיך להילחם עד הכדור האחרון.
כשנגמרה התחמושת באקדח האישי הקטן,
נורו עליו ועל חבריו טילי RPG.
שם הוא נפל. כשהוא מגן על אחרים.

מעבר להיותו שוטר ולוחם, ארתור היה קודם כול אבא.

אבא מסור, אדם אהוב, איש של שלום, אהבה וחסד.

הוא אהב ילדים אהבה עמוקה. היה לו קשה לראות ילד סובל.
לא פעם היה מגיע לבתי חולים עם משחקים ומתנות קטנות,
רק כדי להעלות חיוך.
בלי רעש. בלי שיידעו. פשוט כי ככה הוא היה.

אהרון היה איש של אור. מאז שהוא איננו,
אני מנסה להסביר לילדים שלנו מי היה אבא שלהם.
לא רק איך הוא נפל, אלא איך הוא חי.

ולכן אני רוצה להנציח אותו בדרך כמו שהוא פעל בחייו
הרצון ליצור זיכרון שיש בו חיים.
אני רוצה להקים מיזם לזכרו

שבו ילדים בבתי חולים יקבלו משחקים ומתנות

להעלות להם חיוך ברגעים של קושי.

וזה בדיוק מה שאהרון  אהב לעשות.
לשמח ילדים. לתת להם רגע של אור בתוך הקושי.
וזאת באמצעות משחקים ומתנות שהביא לילדים בבתי חולים ובמסגרות נוספות.

כל תרומה  שלכם מיועדת לרכישת משחקים ומתנות,
וליצירת פעילויות שממשיכות את הדרך של ארתור.
בפשטות. בנתינה. בלב פתוח.

עזרו לי להנציח את בעלי ולהיות שותפים איתי בעשייה למען הילדים.

תודה מעומק הלב,
רויטל מרקוביצ'י