אני לא יודעת מה כולם עשו.

אבל דנית, היא לא ברחה.

כשהמחבלים פרצו לבסיס, היא נשארה

היא המשיכה לדבר בקשר, להרגיע, להציל, עד הרגע האחרון.

זאת דנית שלי.

רק בת 19.

בזמן שהכול בער מסביב, היא המשיכה לפעול.

בקור רוח, עם אומץ, עם לב.

היא אפילו צעקה למחבלים דרך מערכת הכריזה:

"הצבא שלנו פה – כדאי לכם לברוח!"

אבל גם כשהם כבר היו מחוץ לדלת, היא לא עצרה.

היא המשיכה לדווח, להגן, לעזור.

עד הרגע האחרון.

היא תמיד אמרה לי:

"אם עושים משהו,  אז עד הסוף. הכי טוב שאפשר."

וזה בדיוק מה שהיא עשתה.  נשארה עד הסוף המר.

היא איננה,  אבל השקט שהיא השאירה, צורח.

ואני החלטתי להפוך את השקט הזה לצליל.

אני מקימה חדר מוזיקה שיישא את השם שלה.

מקום שילדים יבואו אליו כדי ללמוד לנגן, לשיר, ליצור,

אבל גם כדי להרגיש.

כי מי שייכנס לשם – ירגיש את דנית.

אני מבקשת מכם, מעומק הלב , תעזרו לי להשמיע את דנית שוב.

כל תרומה שלכם תהיה כמו תו חדש במנגינה שהיא השאירה אחריה.

בזכותכם, הקול שלה ימשיך להישמע, בלבבות של ילדים, דרך כל צליל וכל שיר.

לחצו עכשיו על הקישור, ותהיו חלק מהאור שלה.

בואו להיות חלק מההנצחה

ולהפיץ את האור של דנית

בבקשה תלחצו על הקישור  ותבחרו כל סכום

שאוכל להפוך את הכאב הזה לאור שימשיך לנגן.

תודה רבה,

חנה כהן, אמא של דנית.💔

להצטרפות להשמעת הצליל של דנית👇

לחצו על הקישור